הציור נכנס לחיי בתקופה של משבר נפשי.

בהתחלה זו הייתה פעולה כמעט הישרדותית – עבודה כיאוטית, אינטואיטיבית, עמוסת הדבקות, מילים ממגזינים, שכבות שמצטברות בלי סדר ברור. הדף שימש מקום לפרוק, להדביק, להחזיק.

עם הזמן העבודות עברו טרנספורמציה. הכאוס התכנס לצבע – צבעי מים ואקריליק, ובהמשך שילוב של עטים עם צבעי מים. בהדרגה הקו נעשה מרכזי יותר מהכתם, והעבודה התעדנה אל עפרונות ועטים – מדיומים שמאפשרים דיוק, נשימה ושקט. לאורך השנים העמקתי את הידע דרך שיעורי ציור וסדנאות, והכלים הטכניים התרחבו – אך הליבה נשארה רגשית ואישית. בות מהדמויות בעבודותיי מופיעות ללא פנים גלויות. זהו מרחב של הסתרה ובחירה – בין רצון להיראות לבין בושה וחשש מחשיפה. הדמות קיימת, נוכחת, אך אינה מזוהה. כמו רגש שמבקש להישאר אנונימי