הציור נכנס לחיי בתקופה של משבר נפשי
בהתחלה זו הייתה פעולה כמעט הישרדותית
עבודה כיאוטית, אינטואיטיבית, עמוסת הדבקות, מילים ממגזינים, שכבות שמצטברות בלי סדר ברור
הדף שימש מקום לפרוק, להדביק, להחזיק
עם הזמן העבודות עברו טרנספורמציה. הכאוס התכנס לצבע – צבעי מים ואקריליק
ובהמשך שילוב של עטים עם צבעי מים
בהדרגה הקו נעשה מרכזי יותר מהכתם, והעבודה התעדנה אל עפרונות ועטים – מדיומים שמאפשרים דיוק, נשימה ושקט
לאורך השנים העמקתי את הידע דרך שיעורי ציור וסדנאות, והכלים הטכניים התרחבו – אך הליבה נשארה רגשית ואישית
אני מציירת בבלוקים של ציור, אך בעיקר במחברות
אני אוהבת את הדפים הקטנים, והמחברת הופכת למעין יומן חזותי- רצף עדין של מחשבות ורגש. רגעים אינטימיים.
ציירתי לעצמי, לנפש שלי. למגירה.
לעולם לא דמיינתי שימצאו את דרכם החוצה.
אתם תראו שרבות מהדמויות בעבודותיי מופיעות ללא פנים גלויות. זהו מרחב של הסתרה, ובחירה בין רצון להיראות לבין בושה וחשש מחשיפה
הדמות קיימת, נוכחת, אך אינה מזוהה. כמו רגש שמבקש להישאר אנונימי.