יש גיל שבו את כבר פחות מתרגשת מהשאלה מה אנשים חושבים – טוב… לא לגמרי, בואי לא ניסחף – אבל קצת פחות. יש לך כבר מספיק ניסיון כדי לדעת שלא כל החלטה שלך צריכה לעבור אישור של הסביבה. את יודעת מה את אוהבת יותר ממה שידעת בגיל עשרים. ואת גם יודעת שיש דברים שלא תעשי, פשוט כי לא בא לך.

ואז, יום אחד, עולה מחשבה.
קעקוע! והתגובה הראשונה היא לפעמים לא: "איזה כיף".
היא: "רגע…אני לא מבוגרת מדי בשביל זה?"
התשובה הקצרה היא לא. והתשובה הארוכה יותר מעניינת הרבה יותר.

הרעיון שקעקועים שייכים לצעירים פשוט נשאר איתנו יותר מדי זמן. הרבה מאיתנו גדלנו בתקופה שבה קעקוע היה מזוהה עם אנשים מסוג מאוד מסוים:
מורדים
רוקיסטים
צעירים שעשו דברים שההורים שלהם לא אישרו
אולי מישהו עם גולגולת על הכתף, אולי אופנוע.
אבל העולם השתנה. וגם אנחנו.
קעקועים כבר מזמן אינם שייכים לקבוצה אחת, לגיל אחד או לסוג אחד של אנשים.

ובכל זאת, יש נשים שמגיעות לרגע שבו הן באמת רוצות קעקוע, ואז נעצרות בגלל מחשבה אחת, אולי פספסתי את הגיל.
כאילו שיש חלון זמן רשמי. כאילו שבגיל 24 מותר, בגיל 47 צריך לחשוב על זה, ובגיל 63 זה כבר לא מוחלט.